השארת פרטים
יל ההתבגרות הוא אולי הפעם הראשונה בחיים שבה הגוף שלנו משתנה במהירות גדולה כל כך, ובאותו הזמן הופך להיות נוכח מאוד באופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו.
פתאום מסתכלים במראה אחרת.
משווים.
בודקים.
איך אני נראה לעומת החברים שלי? האם אני גבוה מספיק? רזה מספיק? שרירי מספיק? למה הגוף שלי מתפתח אחרת? ומה אחרים חושבים כשהם מסתכלים עליי?
בגיל שבו השייכות החברתית חשובה כל כך, הגוף יכול להפוך לכרטיס הכניסה שאנחנו מדמיינים שיש לנו לעולם.
אם רק הייתי נראית אחרת, אולי היו אוהבים אותי יותר.
אם הייתי גבוה יותר, אולי הייתי בטוח בעצמי.
אם הייתי רזה יותר, אולי הייתי מעזה ללבוש את מה שאני רוצה.
אבל לפעמים השאלה אינה באמת רק איך הגוף נראה.
עבור חלק מבני הנוער, הגוף הופך למקום שבו מתנקזים קשיים אחרים.
חוסר ביטחון. פחד מדחייה. צורך בשליטה. תחושה שאני לא מספיק טוב. קושי לקבל את עצמי או למצוא את המקום שלי בין אחרים.
לכן טיפול בבעיות דימוי גוף אינו בהכרח ניסיון לשכנע נער או נערה שהם יפים.
לפעמים השאלה המעניינת יותר היא למה דווקא הגוף הפך להיות המקום שבו הם מודדים את הערך שלהם.
דימוי גוף הוא האופן שבו אנחנו תופסים וחווים את הגוף שלנו.
הוא כולל את מה שאנחנו חושבים על המראה שלנו, אבל גם את הרגשות שהגוף מעורר בנו ואת הדרך שבה אנחנו מדמיינים שאנשים אחרים רואים אותנו.
דימוי הגוף אינו בהכרח משקף את המציאות האובייקטיבית.
שני אנשים יכולים להיות בעלי מבנה גוף דומה מאוד ולחוות אותו בצורה שונה לחלוטין.
אחד ירגיש בנוח בגוף שלו, בעוד שהשני יהיה עסוק בו במשך שעות בכל יום.
לכן כשנערה אומרת "אני שונאת את הגוף שלי", לא תמיד מספיק לענות לה "אבל את נראית מצוין".
מבחינתה, הבעיה אינה נפתרת בכך שמישהו אחר חושב שהיא יפה.
החוויה שלה אמיתית.
השאלה היא מה הגוף מייצג עבורה ומה קורה בתוכה כשהיא מסתכלת עליו.
הגוף בגיל ההתבגרות משתנה בקצב שלא תמיד אנחנו מוכנים אליו.
נערה יכולה להרגיש שהגוף שלה מתפתח מוקדם יותר משל חברותיה ולהפוך פתאום למושא למבטים שלא ביקשה.
נער יכול לראות את החברים שלו מתפתחים לפניו ולהרגיש שמשהו בו נשאר מאחור.
חלק מבני הנוער מרגישים שהגוף שלהם משתנה מהר יותר מהיכולת שלהם להתרגל אליו.
ובמקביל לכל זה, הם נעשים מודעים מאוד למבט של אחרים.
איך אני נראה כשאני נכנס לחדר?
האם שמו לב שעליתי במשקל?
האם צוחקים על הגובה שלי?
האם הגוף שלי נראה כמו שהוא "אמור" להיראות?
השאלות האלה יכולות להיות חלק טבעי מגיל ההתבגרות.
הקושי מתחיל כאשר הגוף הופך למקור קבוע של בושה, חרדה או שנאה עצמית, וכאשר המחשבות עליו מתחילות להשפיע על החיים.
דימוי גוף שלילי יכול להופיע בדרכים שונות.
יש בני נוער שמבלים זמן רב מול המראה ובודקים שוב ושוב איך הם נראים.
אחרים דווקא נמנעים ממראות.
יש מי שמסרבים להצטלם, נמנעים מבריכה או מהים, לובשים בגדים רחבים כדי להסתיר את הגוף או חוששים לאכול ליד אנשים אחרים.
לפעמים הם משווים את עצמם ללא הפסקה.
מי יותר רזה ממני? למי יש יותר שרירים? מי מקבל יותר תשומת לב?
בהדרגה, הגוף יכול להפוך מפרט אחד מתוך הזהות למרכז שלה.
יום שבו המתבגר מרגיש שהוא נראה טוב הוא יום טוב.
יום שבו הוא אינו מרוצה מהמראה שלו הופך ליום רע.
כאשר הערך העצמי נעשה תלוי כמעט לחלוטין במראה, כל שינוי קטן יכול לקבל משמעות עצומה.
כאשר נערה אומרת שהיא שונאת את הגוף שלה, התגובה הטבעית של הורה היא לנסות לשכנע אותה שהיא טועה.
"אבל את יפה."
"את בכלל לא שמנה."
"הלוואי שהיה לי גוף כמו שלך."
הכוונה טובה.
אבל לפעמים המסר שהנערה שומעת הוא שהשאלה החשובה באמת היא עדיין האם היא יפה או לא.
אנחנו ממשיכים לנהל את השיחה בתוך אותם כללים.
הערך נמצא במראה.
רק שעכשיו אנחנו מתווכחים האם המראה שלה מספיק טוב.
אולי אפשר לשאול גם שאלה אחרת.
איך קרה שהגוף קיבל כוח גדול כל כך בקביעת הערך שלך?
המטרה אינה לגרום לבני נוער להפסיק לרצות להיראות טוב.
זה רצון אנושי וטבעי.
המטרה היא שהמראה לא יהיה הדבר היחיד, או המרכזי, שקובע כיצד הם מרגישים כלפי עצמם.
קשה לדבר על דימוי גוף בגיל ההתבגרות בלי לדבר על הרשתות החברתיות.
בני נוער נחשפים מדי יום לכמות עצומה של תמונות וסרטונים.
אבל ההשפעה אינה מסתכמת רק בכך שהתמונות לעיתים ערוכות או מסוננות.
הרשתות החברתיות יצרו גם מציאות שבה אפשר למדוד לכאורה את הערך החברתי שלנו במספרים.
כמה אנשים עשו לייק?
מי הגיב?
כמה אנשים ראו את התמונה?
נערה יכולה להעלות תמונה ולבדוק שוב ושוב כיצד אחרים מגיבים אליה. נער יכול להשוות את הגוף שלו לגברים שמתאמנים במשך שנים או ליוצרי תוכן שהמראה הוא חלק מהמקצוע שלהם.
אבל חשוב גם לזכור שלא כל נער שמשתמש ברשתות החברתיות מפתח דימוי גוף שלילי.
הרשת יכולה להגביר קושי קיים, אבל כדאי להבין גם מדוע נער מסוים נעשה פגיע במיוחד להשוואה.
מה הוא מחפש בתגובה של אחרים?
ומה הוא מרגיש כאשר התגובה שהוא קיווה לקבל אינה מגיעה?
בני נוער שחיים בגוף גדול יכולים להתמודד עם אתגרים שאינם קיימים רק בתוך הראש שלהם.
לפעמים הסביבה באמת מגיבה אליהם אחרת.
הם יכולים לספוג הערות, בדיחות, מבטים או ביקורת מצד ילדים אחרים ולעיתים גם מצד מבוגרים.
לכן חשוב לא להפוך כל קושי בדימוי הגוף לבעיה פנימית של המתבגר.
לפעמים הוא מתמודד גם עם יחס פוגעני אמיתי.
משקל גוף בפני עצמו אינו הפרעה נפשית ואינו מעיד על ערכו של אדם.
כאשר נער או נערה מתמודדים עם השמנה לצד מצוקה רגשית, חשוב להפריד בין הצורך הרפואי, אם קיים, לבין השאלה כיצד הם מרגישים כלפי עצמם.
אפשר לעסוק בבריאות בלי להשפיל.
אפשר לרצות שינוי בלי לשנוא את הגוף הקיים.
ובטיפול אפשר לתת מקום גם לפגיעות שהצטברו לאורך השנים בעקבות הדרך שבה אחרים התייחסו לגוף.
לפעמים משפט אחד שנאמר בגיל ההתבגרות נשאר איתנו במשך שנים.
כינוי שמישהו נתן לנו.
בדיחה שנאמרה מול כל הכיתה.
תגובה על תמונה.
הערה של בן או בת זוג ראשונים.
עבור מי שכבר מרגיש לא בטוח בגוף שלו, הערה כזו יכולה להפוך ל"הוכחה" למה שהוא פחד ממנו ממילא.
לפעמים גם לאחר שהגוף משתנה, החוויה נשארת.
נער שהיה ילד עם עודף משקל יכול לרדת במשקל ועדיין להרגיש בכל מקום שהוא "הילד השמן".
נערה שספגה לעג על המראה שלה יכולה לקבל מחמאות ועדיין להמתין לרגע שבו מישהו יחשוף שהיא בעצם לא יפה.
בטיפול אפשר לתת מקום גם לחוויות האלה.
לא רק למה שהמתבגר רואה היום במראה, אלא גם לכל המבטים שהוא מרגיש שהוא נושא איתו.
השיח על דימוי גוף מזוהה לעיתים קרובות עם נערות, אבל גם נערים יכולים להתמודד עם מצוקה משמעותית סביב הגוף.
אצל נערים הלחץ יכול להתמקד בגובה, במבנה הגוף, בשרירים או בתחושה שהם אינם נראים "גבריים" מספיק.
נער יכול להתחיל להתאמן באופן אינטנסיבי מאוד, להיות עסוק ללא הפסקה בכמות השרירים שלו או להרגיש קטן וחלש גם כאשר הסביבה אינה רואה אותו כך.
גם כאן, פעילות גופנית בפני עצמה כמובן אינה בעיה.
השאלה היא מה המקום שהיא תופסת בחיים.
מה קורה אם מפספסים אימון?
האם מצב הרוח תלוי לחלוטין במראה הגוף?
האם המתבגר מרגיש שהוא אף פעם לא גדול, חזק או שרירי מספיק?
כאשר העיסוק בגוף הופך כפייתי או גורם למצוקה משמעותית, כדאי להתייחס אליו ברצינות.
יש הבדל בין חוסר שביעות רצון מהמראה לבין מצב שבו העיסוק במראה הופך למרכז החיים.
במקרים מסוימים אדם יכול להיות עסוק מאוד בפגם שהוא מזהה במראה שלו, גם כאשר אנשים אחרים כמעט אינם מבחינים בו או אינם רואים אותו כלל.
העיסוק יכול לכלול בדיקות חוזרות במראה, ניסיונות להסתיר חלק מסוים בגוף, השוואה בלתי פוסקת לאחרים או הימנעות ממצבים חברתיים.
כאשר קיים חשד להפרעת גוף דיסמורפית או להפרעה אחרת הקשורה לדימוי הגוף, חשוב לפנות להערכה מקצועית מתאימה.
הטיפול במצבים כאלה צריך להיות מותאם לאבחנה ולחומרת המצב, ולעיתים נדרש שילוב בין אנשי מקצוע או בין גישות טיפול שונות.
טיפול רגשי יכול להיות חלק מההתמודדות, אך חשוב קודם להבין במה בדיוק מדובר ולא להניח שכל עיסוק במראה הוא אותו הדבר.
דימוי גוף שלילי יכול להופיע לצד הפרעות אכילה, אבל שני הדברים אינם זהים.
לא כל נערה שאינה אוהבת את הגוף שלה מתמודדת עם הפרעת אכילה.
ולא כל הפרעת אכילה מתחילה רק מרצון להיות רזה.
הפרעות אכילה הן מצבים מורכבים שיכולים לכלול צמצום משמעותי של אכילה, התקפי אכילה, התנהגויות מפצות, עיסוק מוגבר במשקל ובמזון ושינויים נוספים בהתנהגות ובמצב הגופני.
במצבים של חשד לאנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה, הפרעת אכילה התקפית או הפרעת אכילה אחרת, חשוב לפנות להערכה מקצועית מתאימה.
במיוחד בגיל ההתבגרות, הפרעות אכילה עלולות להשפיע גם על הבריאות הגופנית ועל ההתפתחות ולכן עשויות לדרוש מעטפת טיפולית רב מקצועית הכוללת בהתאם לצורך גורמים רפואיים, תזונתיים ונפשיים.
הטיפול הרגשי יכול לעסוק בעולם הנפשי שמלווה את ההתמודדות, אך אינו מחליף את המעטפת המקצועית הנדרשת כאשר קיימת הפרעת אכילה.
לפעמים העיסוק בגוף אינו רק עיסוק במראה.
הגוף הוא דבר שאפשר למדוד.
אפשר לספור כמה אכלתי. כמה אני שוקל. כמה התאמנתי.
בעולם שבו הרבה דברים מרגישים לא צפויים, הגוף יכול להפוך למקום שבו נדמה שאפשר להשיג שליטה.
זה יכול להיות משמעותי במיוחד בגיל ההתבגרות.
הורים מחליטים על חלק מהדברים. בית הספר קובע את סדר היום. הגוף משתנה בלי שביקשנו והעתיד עדיין אינו ברור.
בתוך כל חוסר הוודאות הזה, השליטה באוכל או בגוף יכולה לפעמים לתת תחושה זמנית של סדר.
אבל כאשר הצורך בשליטה נעשה נוקשה, הוא עלול להתחיל לשלוט דווקא במתבגר.
בטיפול אפשר לנסות להבין גם את הצורך הזה.
מה מרגיש כל כך חסר שליטה בחיים?
ומה הגוף מאפשר לבטא שקשה לומר בדרך אחרת?
בגיל ההתבגרות אנחנו עדיין מנסים להבין מי אנחנו.
והגוף הוא הדבר הראשון שאנשים אחרים רואים.
לכן לפעמים נוצרת תחושה שאם נצליח לגרום לגוף להיראות "נכון", גם המקום שלנו בעולם יהיה בטוח יותר.
אבל מהו הגוף הנכון?
הגדרה הזו משתנה בין קבוצות, תרבויות ותקופות.
ובכל זאת, עבור נער או נערה שמרגישים שהם אינם שייכים, השינוי של הגוף יכול להיראות כמו פתרון.
אם רק הייתי נראה אחרת, הייתי יכול להיות מישהו אחר.
בטיפול אפשר להתחיל להפריד בהדרגה בין שתי השאלות.
איך אני נראה?
ומי אני?
הן קשורות זו לזו, אבל הן אינן אותה שאלה.
הורים לא יכולים לשלוט בכל המסרים שהילדים שלהם מקבלים מהעולם.
אבל הם יכולים להשפיע על הדרך שבה מדברים על גוף בתוך הבית.
ילדים ובני נוער שומעים גם את הדרך שבה ההורים מדברים על הגוף של עצמם.
הם שומעים הערות על משקל. הם רואים כיצד מבוגרים מגיבים לעלייה במשקל או להזדקנות.
אין צורך להפוך את הבית למקום שבו אסור לדבר על מראה.
אבל כדאי לשים לב למקום שהמראה מקבל.
כאשר מתבגר מביע מצוקה סביב הגוף, כדאי להקשיב לפני שממהרים לשכנע אותו שהוא טועה.
אפשר לשאול מה מפריע לו.
מתי התחיל להרגיש כך.
האם קרה משהו.
המטרה היא לא להסכים עם הביקורת שלו על הגוף, אלא לנסות להבין את החוויה שמאחוריה.
אם מופיעים שינויים משמעותיים באכילה, במשקל, בפעילות הגופנית או בהתנהגות, חשוב לפנות להתייעצות מקצועית ולא להסתפק בשיחות בבית.
בטיפול בדימוי גוף חשוב להתייחס למה שהנער או הנערה מרגישים כלפי הגוף.
אבל אני מאמינה שכדאי לנסות להבין גם את האדם שחי בתוך הגוף הזה.
אני מטפלת בבני נוער בגישה פסיכודינמית והתייחסותית.
בתוך הטיפול אפשר להתבונן בדרך שבה המתבגר רואה את עצמו, בחוויות שעיצבו את הדימוי העצמי שלו ובמערכות היחסים המשמעותיות בחייו.
אפשר לנסות להבין מתי הגוף התחיל להפוך למקור של מצוקה.
האם היו חוויות של לעג או דחייה? האם קיימת תחושה שצריך להיראות בדרך מסוימת כדי להיות אהוב? האם העיסוק בגוף קשור לצורך בשליטה? ומה קורה לדימוי העצמי כאשר המתבגר מרגיש שהגוף שלו אינו עומד בציפיות שלו או של הסביבה?
המטרה אינה לשכנע אדם לאהוב כל חלק בגוף שלו בכל רגע.
זו ציפייה שלא תמיד מציאותית.
אפשר לשאוף למשהו אחר.
שהגוף לא יהיה אויב.
שהמראה לא יקבע לבדו את הערך העצמי.
ושהמתבגר יוכל להכיר בהדרגה גם את כל החלקים האחרים שמרכיבים את מי שהוא.
כאשר קיימת הפרעת אכילה, חשד להפרעה בדימוי הגוף או מצב אחר שמצריך טיפול ייעודי, חשוב לשלב או להפנות לגורמי המקצוע המתאימים בהתאם לצורך.
קשיים בדימוי הגוף בגיל ההתבגרות לא תמיד עוסקים רק במראה החיצוני. לעיתים הגוף הופך למקום שאליו מתנקזים חוסר ביטחון, השוואה לאחרים, קשיים חברתיים, תחושת חוסר שייכות או ביקורת עצמית. בטיפול אפשר להתבונן לא רק ביחסים של הנער או הנערה עם הגוף, אלא גם במה שהגוף מייצג עבורם ובקשר שבין הדימוי העצמי לבין החוויות הרגשיות והחברתיות שמלוות אותם.
שמי אפרת אייכבאום, עובדת סוציאלית קלינית (M.SW), בעלת 20 שנות ניסיון בטיפול במבוגרים ובבני נוער והתמחות בבריאות הנפש. לאורך השנים טיפלתי בבני נוער המתמודדים עם קשיים רגשיים, דימוי עצמי וביטחון עצמי, חרדה, דיכאון, בדידות ומשברי חיים. הניסיון המקצועי שלי כולל פסיכותרפיה למבוגרים ולבני נוער במסגרת התחנה לבריאות הנפש, עבודה טיפולית עם בני נוער והוריהם במרפאת הנוער של עיריית הרצליה, טיפול בבני נוער בקליניקה פרטית וכן עבודה טיפולית פרטנית עם בני נוער וצעירים.
אני בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית (M.SW) מאוניברסיטת תל אביב, עם התמחות בטיפול בגישה פסיכודינמית במבוגרים, ומטפלת בגישה אינטגרטיבית גמישה ופמיניסטית, המשלבת גישה פסיכודינמית התייחסותית וטיפול נרטיבי, תוך התאמת הטיפול והגישה לצרכיו של הנער או הנערה. בנוסף, למדתי טיפול זוגי במכון ברקאי וכיום אני בתהליך הסמכה מטעם האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי.
הטיפול מתקיים בקליניקה או באופן מקוון, בהתאם לצורך ולהתאמה.
אני בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית (M.SW) מאוניברסיטת תל אביב, עם התמחות בטיפול בגישה פסיכודינמית במבוגרים, ומטפלת בבני נוער בגישה פסיכודינמית והתייחסותית.
הטיפול מתקיים בקליניקה או באופן מקוון, בהתאם לגיל, לצורך ולהתאמה.
בגיל ההתבגרות קל מאוד להרגיש שהמראה שלנו קובע הכול.
מי ירצה להיות חבר שלנו.
מי יימשך אלינו.
האם אנחנו שייכים.
האם אנחנו מספיק טובים.
לפעמים לוקח זמן להבין שהגוף הוא חלק מהזהות שלנו, אבל הוא אינו הזהות כולה.
אם אתם מרגישים שהבן או הבת שלכם עסוקים מאוד במראה שלהם, נמנעים מפעילויות בגלל הגוף או מתמודדים עם מצוקה משמעותית סביב דימוי הגוף, אפשר לפנות להתייעצות.
נוכל להבין יחד מה עומד מאחורי הקושי ולבדוק האם טיפול רגשי או הפניה למענה מקצועי נוסף יכולים להתאים.
אפרת אייכבאום
עובדת סוציאלית קלינית (M.SW)
פסיכותרפיה למבוגרים ובני נוער