השארת פרטים
"אני חושבת שהבת שלי לסבית, אבל היא לא מספרת לי."
"הבן שלי אמר לי שהוא נמשך לבנים ואני לא יודע איך להגיב."
"הילדה שלי אומרת שהיא לא מרגישה בנוח עם המגדר שיוחס לה בלידה. איך אני אמורה לדעת מה זה אומר?"
אלו שאלות שיכולות לעורר אצל הורים הרבה רגשות.
דאגה.
בלבול.
פחד מהעתיד.
ולפעמים גם תחושה שצריך להגיב מיד, לומר את הדבר הנכון או להבין בדיוק מה קורה.
אבל לא תמיד צריך לדעת מיד.
גיל ההתבגרות הוא תקופה שבה שאלות של זהות, מיניות, שייכות ומערכות יחסים מקבלות מקום משמעותי יותר. יש בני נוער שמבינים בגיל צעיר מאוד למי הם נמשכים או כיצד הם חווים את הזהות המגדרית שלהם. אחרים נמצאים בתקופה של בירור, התלבטות או חקירה.
חשוב להבחין בין נטייה מינית לבין זהות מגדרית.
נטייה מינית מתייחסת למשיכה רגשית או מינית, בעוד שזהות מגדרית קשורה לאופן שבו אדם חווה את המגדר שלו. אלה שני היבטים שונים של הזהות.
חשוב גם לומר בצורה ברורה: הומוסקסואליות, לסביות או ביסקסואליות אינן הפרעות נפשיות.
גם נער או נערה שמתלבשים, מתנהגים או מתעניינים בדברים שאינם תואמים את הציפיות המסורתיות מהמגדר שלהם אינם בהכרח מתמודדים עם קושי בזהות המגדרית.
השאלה הטיפולית אינה כיצד לשנות את מי שהמתבגר נמשך אליו או מי שהוא.
השאלה היא האם הוא נמצא במצוקה, מה מעורר אותה ואיך אפשר לעזור לו להתמודד עם מה שהוא עובר.
לפעמים ההורים חושבים שהם יודעים עוד לפני שהילד מספר להם.
אולי הבן מעולם לא דיבר על בנות.
אולי הבת קרובה מאוד לחברה מסוימת.
אולי ההורים ראו משהו בטלפון או שמעו שיחה.
ומאותו רגע מתחילות המחשבות.
האם הוא הומוסקסואל?
האם היא לסבית?
למה הם לא מספרים לנו?
האם אנחנו צריכים לשאול?
הדבר הראשון שחשוב לזכור הוא שלא כל התנהגות או קשר מעידים בהכרח על נטייה מינית מסוימת.
גם אם התחושה של ההורה נכונה, ייתכן שהמתבגר עצמו עדיין נמצא בתהליך של הבנה.
ויכול להיות שהוא כבר יודע היטב, אבל עדיין אינו מוכן לשתף.
הצורך של ההורה לדעת מובן.
אבל לפעמים השאלה החשובה יותר היא האם הילד מרגיש שהבית הוא מקום שבו, כאשר ירצה לדבר, הוא יוכל לעשות זאת בביטחון.
אין תשובה אחת שמתאימה לכל משפחה.
אבל לפני ששואלים, כדאי לחשוב מה אנחנו רוצים להשיג באמצעות השאלה.
אם המטרה היא לגרום לילד "להודות" במשהו שאנחנו חושדים בו, השיחה עלולה להרגיש כמו חקירה.
אם המטרה היא לפתוח דלת, אפשר לעשות זאת גם בלי לדרוש תשובה.
למשל, אפשר להעביר לאורך הזמן מסרים שמבהירים שהבית הוא מקום שבו אפשר לדבר על זוגיות, אהבה ונטייה מינית בלי לחשוש מדחייה.
אפשר גם לומר משהו פשוט:
"אני לא יודע אם יש משהו שאתה רוצה לדבר איתי עליו, אבל חשוב לי שתדע שאתה תמיד יכול."
ואז להשאיר את הדלת פתוחה.
לפעמים אחד הדברים הקשים ביותר עבור הורים הוא לפתוח דלת ולא להיכנס דרכה בעצמם.
לתת לילד לבחור מתי הוא מוכן.
יש הורים שמדמיינים מראש איך יגיבו אם הילד שלהם יצא מהארון.
אבל כשהרגע מגיע באמת, יכולים להופיע רגשות שלא ציפו להם.
גם הורה שאוהב את הילד שלו מאוד יכול להיות מופתע.
הוא יכול לדאוג.
הוא יכול לחשוב על הקשיים שהילד אולי יצטרך להתמודד איתם.
לפעמים ההורה עצמו זקוק לזמן כדי לעכל.
אבל עבור המתבגר, הרגע שבו הוא משתף יכול להיות רגע רגיש מאוד.
ייתכן שהוא חשב על השיחה הזו במשך חודשים או שנים.
יכול להיות שהוא דמיין שוב ושוב איך ההורים יגיבו.
לכן גם אם אין לכם באותו רגע את כל התשובות, אפשר להתחיל מדבר אחד בסיסי:
"אני אוהב אותך."
לא חייבים להבין הכול בשיחה הראשונה.
אפשר לשאול.
אפשר ללמוד.
אפשר גם לומר בכנות: "אני צריך קצת זמן להבין ולעכל, אבל זה לא משנה את האהבה שלי אליך."
מה שחשוב הוא שהקושי של ההורה לעכל את המידע לא יהפוך עבור הילד למסר שמשהו בו פגום.
זו שאלה שלא תמיד קל לומר בקול.
יש הורים שהמידע מתנגש עם תפיסת העולם שלהם, עם אמונה דתית או עם הציפיות שהיו להם לגבי העתיד של הילד.
אפשר להרגיש קושי ועדיין לבחור כיצד מתנהגים איתו.
הילד לא צריך להפוך למטפל של ההורה.
אם אתם זקוקים למקום לעבד את הרגשות שלכם, אפשר לעשות זאת במסגרת טיפולית או מקצועית שבה מותר לדבר גם על הדברים שקשה להודות בהם.
המטרה אינה לשפוט את ההורה.
המטרה היא לאפשר לו להתמודד עם הרגשות שלו באופן שלא מטיל את המשקל שלהם על המתבגר.
לפעמים דווקא כאשר להורה יש מקום משלו לדבר, קל לו יותר להיות פנוי להקשיב לילד.
בגיל ההתבגרות, פרטיות היא חלק טבעי מתהליך ההתבגרות.
בני נוער אינם משתפים את ההורים בכל דבר, גם כאשר מערכת היחסים בבית טובה.
כאשר מדובר בנטייה מינית או בזהות מגדרית, יכולות להיות סיבות נוספות לשתיקה.
המתבגר אולי עדיין אינו בטוח בעצמו.
הוא יכול לחשוש מתגובת המשפחה.
אולי הוא כבר סיפר לחברים אבל עדיין לא מוכן לספר בבית.
עבור הורים, הידיעה שאחרים יודעים משהו משמעותי על הילד שלהם והם לא יכולה להיות כואבת.
אבל כדאי לנסות לא להפוך את השיחה לשאלה של אמון.
"אם אתה סומך עליי, למה לא סיפרת לי?"
יציאה מהארון או שיתוף בשאלות של זהות הם תהליכים אישיים.
המתבגר צריך להיות מסוגל לבחור מתי, כיצד ולמי הוא מספר.
התפקיד של ההורה הוא לנסות ליצור מציאות שבה הילד יודע שכאשר יהיה מוכן, יהיה לו לאן להגיע.
יציאה מהארון אינה סוף התהליך.
לפעמים היא דווקא ההתחלה של התמודדות חדשה.
נער יכול לקבל תמיכה מלאה בבית ועדיין לחשוש לצאת מהארון בבית הספר.
נערה יכולה להיות שלמה עם הנטייה המינית שלה אבל להרגיש שאין בסביבה שלה אף אחת שמבינה אותה.
יכולות להופיע שאלות על זוגיות ראשונה, שייכות חברתית והדרך שבה חברים יגיבו.
לצד זה, בני נוער עלולים להתמודד עם הערות פוגעניות, לעג או בריונות.
במקרים כאלה חשוב להבין שהמצוקה אינה בהכרח נובעת מהנטייה המינית.
לפעמים הקושי נובע דווקא מהאופן שבו הסביבה מגיבה אליה.
טיפול רגשי יכול לתת למתבגר מקום לדבר על החוויות האלה ולנסות להבין כיצד הוא יכול להיות מי שהוא בתוך עולם שלא תמיד מגיב אליו כפי שהיה רוצה.
בני נוער המתמודדים עם שאלות סביב נטייה מינית יכולים לפעמים להרגיש שהם חיים בשני עולמות.
יש את מי שהם יודעים או חושבים שהם.
ויש את מי שהסביבה חושבת שהם.
הפער הזה יכול להיות מעייף מאוד.
לחשוב לפני כל משפט.
להיזהר לא לומר משהו שיחשוף יותר מדי.
לשמוע חברים מדברים בצורה פוגענית על הומוסקסואלים ולשתוק.
לצחוק מבדיחה שמכאיבה רק כדי שאף אחד לא יחשוד.
לאורך זמן, הסתרה כזו יכולה ליצור תחושת בדידות גם כאשר המתבגר מוקף באנשים.
בטיפול אפשר לתת מקום שבו אין צורך להסתיר.
אבל המטרה אינה לדחוף את המתבגר לצאת מהארון.
המטרה היא לאפשר לו להבין מה נכון עבורו, באיזה קצב ומול מי הוא מרגיש בטוח להיות גלוי.
חשוב לעשות סדר בין שני מושגים שלפעמים מתערבבים.
נטייה מינית קשורה לשאלה למי אדם נמשך מבחינה רגשית או מינית.
זהות מגדרית קשורה לאופן שבו אדם חווה את המגדר שלו.
נער יכול להיות הומוסקסואל ולהרגיש לחלוטין בנוח עם היותו בן.
נערה יכולה להיות לסבית ולהרגיש בנוח עם היותה בת.
ואדם יכול לחוות אי התאמה בין הזהות המגדרית שלו לבין המין שיוחס לו בלידה, בלי שהדבר אומר לנו בהכרח למי הוא נמשך.
לכן כאשר מתבגר מעלה שאלות סביב מגדר, לא נכון להסיק מכך באופן אוטומטי דבר על הנטייה המינית שלו.
לא בהכרח.
נער יכול לאהוב בגדים, תחביבים או צורת ביטוי שהחברה רגילה לזהות כנשיים ועדיין להרגיש בנוח לחלוטין עם היותו בן.
באותה מידה, נערה יכולה להיות בעלת מאפיינים שנתפסים כגבריים בלי לחוות כל קושי עם הזהות המגדרית שלה.
ביטוי מגדרי וזהות מגדרית אינם אותו הדבר.
לפעמים דווקא המבוגרים הם אלה שמרגישים צורך להכניס התנהגות מסוימת להגדרה.
הילד עצמו אולי פשוט אוהב את מה שהוא אוהב.
לפני שממהרים להסיק מסקנות, כדאי להקשיב.
מה הילד עצמו אומר?
האם הוא נמצא במצוקה?
האם הוא מביע לאורך זמן תחושה שהמגדר שבו אחרים רואים אותו אינו מתאים לאופן שבו הוא חווה את עצמו?
ההתנהגות החיצונית לבדה אינה מספיקה כדי לענות על השאלות האלה.
עבור חלק מההורים, שיחה כזו יכולה להיות מבלבלת מאוד.
לפעמים התגובה הראשונה היא לחפש תשובה מיד.
האם זה אמיתי?
האם זה יעבור?
האם מישהו השפיע עליו?
אבל המתבגר שנמצא מולכם אולי אינו מבקש באותו רגע שתפתרו את כל השאלות.
לפעמים הוא מבקש קודם כול שתקשיבו.
אפשר לשאול אותו כיצד הוא מרגיש.
כמה זמן הוא מרגיש כך.
מה היה רוצה שתבינו.
מה גורם לו כרגע למצוקה.
חשוב להבחין בין חקירה טבעית של זהות וביטוי מגדרי לבין מצב שבו קיימת מצוקה משמעותית ומתמשכת סביב הפער בין הזהות המגדרית לבין המין שיוחס בלידה.
כאשר קיימת מצוקה כזו, או כאשר המתבגר ומשפחתו זקוקים להכוונה, כדאי לפנות לאנשי מקצוע בעלי ניסיון מתאים בתחום.
המטרה של טיפול רגשי אינה להכריח מתבגר להגיע לזהות מסוימת.
היא ליצור מרחב שבו אפשר להבין את החוויה שלו בלי למהר להחליט עבורו מי הוא.
זו אחת השאלות שהורים עשויים לשאול.
והתשובה היא שלא תמיד יודעים מיד.
בגיל ההתבגרות בני נוער חוקרים חלקים שונים בזהות שלהם.
הם יכולים לשנות את המראה, את סגנון הלבוש ואת הדרך שבה הם מגדירים את עצמם.
חקירה בפני עצמה אינה בהכרח סימן לבעיה.
מצד שני, כאשר מתבגר מתאר לאורך זמן מצוקה משמעותית סביב הזהות המגדרית או הגוף שלו, חשוב להקשיב לכך ברצינות.
לא חייבים לבחור בין שתי תגובות קיצוניות.
לא חייבים לבטל מיד ולומר "זה רק שלב".
וגם לא חייבים להחליט באותו רגע כיצד ייראו כל חייו של המתבגר.
אפשר להיות בתוך תהליך של הקשבה ובירור.
כאשר יש צורך בכך, אפשר להיעזר באנשי מקצוע בעלי ניסיון בתחום הזהות המגדרית בגיל ההתבגרות.
נניח שאמא מגלה במקרה התכתבות שממנה היא מבינה שהבן שלה, בן 16, אולי נמשך לבנים.
התגובה הראשונה שלה היא לרצות לדבר איתו מיד.
אבל לפני השיחה כדאי לעצור ולחשוב.
המידע הזה הגיע אליה מתוך מרחב פרטי שלו.
יכול להיות שהוא עדיין אינו מוכן לשתף.
במקום לפתוח את השיחה ב"אני יודעת שאתה הומו", אפשר לחשוב כיצד יוצרים בבית אווירה שמאפשרת לו לספר כאשר ירצה.
אם האם מרגישה שהמידע מציף אותה, היא יכולה לקבל בעצמה ייעוץ או הדרכה.
כך, אם וכאשר הבן יבחר לשתף אותה, היא תהיה פנויה יותר לפגוש אותו ופחות עסוקה בהתמודדות הראשונית שלה עצמה.
נניח שנערה בת 15 סיפרה להוריה שהיא לסבית.
ההורים מקבלים אותה ותומכים בה, אבל בבית הספר המצב מורכב יותר.
חלק מהחברות התרחקו והיא מתחילה להסתגר.
במקרה כזה, המטרה הטיפולית אינה לשנות או "לטפל" בנטייה המינית שלה.
הקושי נמצא במקום אחר.
בדחייה.
בבדידות.
בפגיעה בביטחון העצמי.
בטיפול אפשר לתת מקום למה שהיא חווה ולחשוב כיצד היא יכולה לבנות מחדש תחושת שייכות וקשרים שבהם היא מרגישה בטוחה להיות מי שהיא.
במקביל, כאשר קיימים חרם או התעמרות, חשוב לבחון גם התערבות מתאימה של ההורים והמסגרת החינוכית.
נניח שמתבגר משתף את אמו שהוא אינו מרגיש בנוח עם הזהות המגדרית שבה הכירו אותו עד היום.
האם אוהבת אותו, אבל מבוהלת.
היא מפחדת שאם תקבל מיד את דבריו היא תעשה טעות, ומצד שני חוששת שאם תשאל שאלות הוא ירגיש שהיא דוחה אותו.
לא חייבים לפתור את כל הדילמה בשיחה אחת.
אפשר להתחיל מהקשר.
"אני רוצה להבין מה אתה מרגיש."
"אני אוהבת אותך."
"יכול להיות שלא אבין הכול מיד, אבל אני רוצה שנוכל לדבר."
בהמשך אפשר לפנות יחד לאיש או אשת מקצוע בעלי ניסיון מתאים בתחום, כדי לאפשר למתבגר ולהוריו מרחב בטוח לבירור ולהבנה.
לפעמים היכולת של ההורה לומר "אני עדיין לומד, אבל אני איתך" משמעותית יותר מהיכולת לדעת מיד את כל התשובות.
אני מטפלת בבני נוער בגישה פסיכודינמית והתייחסותית.
בטיפול אפשר לתת מקום לשאלות של זהות, מערכות יחסים, שייכות, דימוי עצמי והאופן שבו המתבגר חווה את עצמו מול האנשים המשמעותיים בחייו.
כאשר נער או נערה מתמודדים עם שאלות סביב נטייה מינית, הטיפול אינו מיועד לשנות את הנטייה שלהם.
אפשר לעסוק בקושי לקבל את עצמם, בפחד מתגובת המשפחה, בבדידות, בדחייה חברתית או בשאלה למי הם רוצים לספר ומתי.
גם סביב שאלות של זהות מגדרית, המרחב הטיפולי יכול לאפשר הקשבה ובירור ללא ניסיון לכפות על המתבגר זהות מסוימת.
כאשר עולה צורך בהערכה או בטיפול ייעודי בתחום הזהות המגדרית, ניתן לפנות לגורמי מקצוע בעלי מומחיות מתאימה.
הגישה שלי היא קודם כול לפגוש את האדם שנמצא מולי.
לא למהר לצמצם אותו להגדרה אחת.
נער יכול להיות הומוסקסואל ולהתמודד עם חרדת מבחנים שאין לה שום קשר לנטייה המינית שלו.
נערה יכולה לעסוק בשאלות של זהות מגדרית ובאותו הזמן להיות מוטרדת בעיקר מהיחסים עם ההורים.
לפעמים הזהות נמצאת במרכז הטיפול.
ולפעמים היא פשוט חלק אחד מתוך אדם שלם.
לפעמים מי שזקוקים למרחב טיפולי הם דווקא ההורים.
הם רוצים לעזור לילד שלהם אבל לא יודעים איך.
האם לשאול?
האם לחכות?
מה אומרים למשפחה המורחבת?
איך מגיבים אם הילד מבקש להשתמש בשם אחר?
מה עושים אם ההורה השני מגיב אחרת לחלוטין?
ומה עושים עם הפחדים שלנו לגבי העתיד?
בהדרכת הורים אפשר לדבר על השאלות האלה בלי להפוך את הילד עצמו למי שצריך לספק את כל התשובות.
אפשר לחשוב יחד כיצד לשמור על קשר פתוח, כיצד להתמודד עם הקושי של ההורה ואיך לתת למתבגר תחושה שהבית נשאר מקום בטוח גם כאשר עדיין יש שאלות שאין עליהן תשובה.
גיל ההתבגרות הוא תקופה שבה שאלות של זהות, שייכות, משיכה ומגדר יכולות לקבל מקום משמעותי. עבור חלק מבני הנוער התהליך מלווה בבלבול, חשש מתגובת המשפחה, קושי חברתי או פחד מדחייה. בטיפול אפשר ליצור מרחב בטוח ולא שיפוטי שבו הנער או הנערה יכולים לדבר בחופשיות על החוויה שלהם, בלי צורך להגיע מראש להגדרה מסוימת ובלי שמישהו אחר ינסה להגדיר אותה עבורם.
שמי אפרת אייכבאום, עובדת סוציאלית קלינית (M.SW), בעלת 20 שנות ניסיון בטיפול במבוגרים ובבני נוער והתמחות בבריאות הנפש. לאורך השנים טיפלתי בבני נוער המתמודדים עם קשיים רגשיים, חרדה, דיכאון, בדידות, משברי חיים וקשיים במערכות יחסים. הניסיון המקצועי שלי כולל פסיכותרפיה למבוגרים ולבני נוער במסגרת התחנה לבריאות הנפש, עבודה טיפולית עם בני נוער והוריהם במרפאת הנוער של עיריית הרצליה, טיפול בבני נוער בקליניקה פרטית וכן עבודה טיפולית פרטנית עם בני נוער וצעירים.
אני בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית (M.SW) מאוניברסיטת תל אביב, עם התמחות בטיפול בגישה פסיכודינמית במבוגרים, ומטפלת בגישה אינטגרטיבית גמישה ופמיניסטית, המשלבת גישה פסיכודינמית התייחסותית וטיפול נרטיבי, תוך התאמת הטיפול והגישה לצרכיו של הנער או הנערה. בנוסף, למדתי טיפול זוגי במכון ברקאי וכיום אני בתהליך הסמכה מטעם האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי.
הטיפול מתקיים בקליניקה או באופן מקוון, בהתאם לצורך ולהתאמה.
הורים רוצים להגן על הילדים שלהם.
וכשילד משתף במשהו שאנחנו לא מכירים או לא מבינים עד הסוף, האינסטינקט הוא לפעמים לחפש מיד תשובה.
אבל לא כל שאלה של זהות דורשת תשובה באותו רגע.
לפעמים הדבר החשוב ביותר שהורה יכול לתת למתבגר הוא הידיעה שהקשר ביניהם מספיק חזק כדי להכיל גם תקופה של שאלות.
אפשר ללמוד.
אפשר להתייעץ.
אפשר לשאול.
ואפשר גם לומר: "אני עדיין לא מבין הכול, אבל אני רוצה להבין אותך."
אם הבן או הבת שלכם מתמודדים עם שאלות סביב נטייה מינית או זהות, אם הם חווים קושי רגשי או חברתי סביב הנושא, או אם אתם כהורים מתקשים להבין כיצד נכון לגשת אליהם, אתם מוזמנים לפנות אליי לשיחת היכרות.
נוכל לחשוב יחד מה קורה ומה יכול לעזור, למתבגר, להורים או לקשר ביניהם.
אפרת אייכבאום
עובדת סוציאלית קלינית (M.SW)
פסיכותרפיה למבוגרים ובני נוער